פסק-דין בתיק ב"ל 18921-02-12

1. עניינה של תביעה זו בשאלת זכאותה של התובעת לתשלום תגמול מחוסר פרנסה בהתאם לתקנה 2 לתקנות התגמולים לנפגעי פעולות איבה (כללים להוכחת חוסר פרנסה), התשל"א-1971, באופן רטרואקטיבי. דהיינו למן המועד בו הוכרה נכותה כתוצאה מאירוע האיבה.

2. במסגרת ישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 14.5.2012, אשר נשמעה בפני חברי סגן הנשיאה השופט אברהמי, באו הצדדים לכלל הסכמה לפיה לא נותרו ביניהם מחלוקות עובדתיות. על כן ביקשו לוותר על הליכי הבאת ראיות, לסכם פרשותיהם בכתב, תוך צרוף מסמכים דרושים לעניין, וכי העניין ידון בפני דן יחיד. לבקשותיהם ניתן תוקף של החלטה ונקצבו המועדים להגשת הסיכומים. משהוגשו הסיכומים נפתחה הדרך למתן פסק הדין.

התשתית העובדתית

3. התובעת, ילידת שנת 1973, נפגעה ביום 16.2.1995 בארוע שהוכר על ידי הנתבע כפגיעת איבה, ואשר במהלכו יודו אבנים אל עבר רכב בו נסעה עם בני משפחתה. למן שלהי שנת 2000 החלה התובעת פונה לנתבע בתביעות במסגרתן טענה לפגיעה נפשית, ביתר חבלתית, שהיא תוצאה מאירוע האיבה.

4. לאחר גלגולים רבי שנים נקבעה לתובעת, ביום 13.7.2009, נכות יציבה בגין פגיעה נפשית, שהיא תוצאה של אירוע האיבה, בגובה 20% וזאת רטרואקטיבית מיום 16.12.1995 . לא נעמוד על כל גלגולי הפרשה, כי אם רק על חלקיה הרלוונטיים לענייננו. אולם קודם לכן נציין כי במהלך השנים הושב עניינה של התובעת על ידי בית הדין לפתחן של הוועדות הרפואיות, במסגרת ארבעה פסקי דין שונים בהם אף הוחלף הרכב וועדה. התובעת עברה שלושה אבחונים נוירופסיכולוגים ומספר רב של  בדיקות בפני הוועדות הרפואיות עצמן.

5.  מכל מקום ולענייננו, הפעם הראשונה בה נקבע כי קיים קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לאירוע האיבה היה במסגרת החלטת ועדה לעררים מסכמת מיום 12.3.2006 אשר קבעה, בין היתר, כך: "...עולה שקיים רצף בין תגובותיה הנפשיות לבין הפתולוגיה שהופיעה ועל כן יש מקום להעניק לה נכות מחמת הספק ולראות את מצבה כנובע מהפיגוע. דרגת נכותה...20% לפי 34(א)ג'...", וזאת רטרואקטיבית מיום 16.2.1995 . על החלטה זו ערער המוסד בפני בית דין זה (ב"ל (י-ם) 10904/06  א.ע  - המוסד לביטוח לאומי (3.9.2006)) ובאמתחתו שני טעונים מרכזיים: נכות יש לקבוע באופן פוזיטיבי ולא על דרך הספק; תחולתה של הנכות לא יכולה הייתה להיקבע משנת 1995 שכן הוועדה התכנסה בעקבות בקשתה של התובעת לבדיקה חוזרת בשל החמרת מצבה שהוגשה רק ביום 9.12.2003. ערעור המוסד התקבל על שני ראשיו ועניינה של התובעת הושב לפתחה של הוועדה בשני עניינים אלה. בהתאם, שבה והתכנסה הוועדה לעררים ובהחלטתה מיום 3.1.2007 קבעה כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת לאירוע האיבה והעמידה את שיעור נכותה היציבה על 0% החל מיום 17.2.1995. הפעם ערערה על ההחלטה התובעת  (ב"ל (י-ם) 10406/07) ועניינה המשיך להתברר בפני הוועדות ובפני בית דין זה עד לקביעת דרגת הנכות היציבה בשנת 2009, כמבואר בפתח הדברים.

6. ביני לביני פנתה המערערת ביום 20.6.2006 לנתבע בתביעה להכיר בה כמחוסרת פרנסה. עותק מתביעתה זו של התובעת לא הונח על שולחנו של בית הדין אולם לטענתה, עליה לא חלק הנתבע, עתרה לתשלום המיוחד רטרואקטיבית למועד ארוע האיבה ולחילופין ממועד הגשת תביעתה המחודשת בגין החמרת מצבה בשנת 2003.

7. ועדת רשות עליונה התכנסה בעניינה של התובעת ביום 23.11.2006 וקבעה, בין היתר, כי "מאחר ומדובר באישה צעירה שלפניה שנות עבודה רבות, מבקשת הוועדה נימוקים שיבהירו מדוע לא מסוגלת לשיקום או שילוב בעבודה" .מעבר לדרושאציין כי כעולה מהחלטת הוועדה היא סברה כי בפני בית הדין התנהל אותה עת הליך ערעור שעניינו תחולת הנכות בלבד (האם ממועד קרות הארוע או ממועד הגשת הבקשה להחמרה), אלא שכמפורט לעיל לא היא. במסגרת ההחלטה בערעור נדרשה הוועדה לקבוע את נכותה של התובעת שלא על דרך הספק.

8. בקשת ועדת הרשות להשלמת המסד העובדתי בכל הנוגע ליכולתה של התובעת להשתלב בשוק העבודה ולהשתקם הועברה לעובדת השיקום שטיפלה בה אותה עת וזו הבהירה במכתבה המנומק מיום 10.1.2007 כי "...על פי התרשמותי והתרשמות המטפלים...אין מקום לשקול תוכנית של יציאה למעגל העבודה".

9.אלא שוועדת הרשות לא שבה והתכנסה, לא השלימה מלאכתה וחלף זאת קבעה פקידת התביעות בהחלטתה מיום 4.2.2007 כי "מאחר שהוועדה מיום ה - 3.1.2007 קבעה לך נכות בשיעור של 0% לצמיתות, אינך זכאית לתגמול מחוסר פרנסה" ודחתה תביעתה. על החלטה זו לא ערערה התובעת בפני בית הדין. אולם כאמור לעיל גם לא שקטה על שמריה אלא פעלה במלוא כוחה לשינוי 'רוע הגזרה' בכל הנוגע לדרגת נכותה ובתוך כך להכרה בקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי לארוע האיבה.

10. משהסתיימו ההליכים בפני הוועדות הרפואיות בשנת 2009 ומשנקבע כי לתובעת דרגת נכות נפשית בשיעור 20% רטרואקטיבית לחודש דצמבר 1995 חידשה התובעת את תביעתה לתגמול המיוחד, תוך דרישה כי ישולם רטרואקטיבית לשנת 2003.

11. במכתב הנתבע מיום 26.1.2010 הודע לתובעת כי "אושר לך תוספת תגמול מיוחד ברמה 6 לתקופה שמיום 1.9.2009 ועד 31.12.2010..." . אשר לבקשתה לבחינת זכאות לתגמול מיוחד לתקופה רטרואקטיבית הוברר כי זו הועברה להוועצות עם הגורמים הרלוונטיים.

12. במכתב הנתבע מיום 12.4.2010 הודע לתובעת כי קביעת הוועדה לעררים מיום 13.7.2009 ולפיה לתובעת נכות בשיעור 20% אינה מספקת בכדי לערוך בדיקה רטרואקטיבית גם לבקשה לתגמול מיוחד משנת 2006, וכי עליה להוכיח את זכאותה בתקופה הנדונה.

13. במכתבו מיום 8.3.2011 דחה הנתבע את תביעתה של התובעת לתגמול המיוחד באופן רטרואקטיבי, בעבור התקופה שקדמה ליום 1.9.2009, מן הטעם שעובר ליום 13.7.2009 לא היו לתובעת אחוזי נכות המזכים בתגמול מיוחד וכן מן הטעם ש "...כיום לא ניתן להעריך את מצבך השיקומי והתעסוקתי בדיעבד" .

14. משהוגשה התביעה ביום 12.2.2012, וככל הנראה לנוכח הגשתה, התכנסה ועדת רשות עליונה לבחינה חוזרת של בקשת התובעת לתגמול מחוסר פרנסה רטרואקטיבית וקבעה בהחלטתה מיום 18.4.2011 כי הנה ממליצה לאשר "תג"מ ברמה 6 לתקופה רטרואקטיבית בכפוף לחוק השיהוי, כלומר התשלום יאושר לתקופה של 12 חודשים שקדמו להגשת התביעה 9.2009" .

לא למותר לציין כי התכנסות ועדת הרשות העליונה האמורה ומתן החלטתה קדמו לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין עב"ל (ארצי) 530/09 מילגרוד - המוסד לביטוח לאומי (12.5.2011). בעניין מילגרוד האמור נפסק, כי סמכות ההחלטה הסופית בתביעת נפגע איבה לתגמול נצרך (והדעת נותנת כי הדברים יפים גם לתגמול מחוסר פרנסה), היא של פקיד התביעות. אלא שלנוכח תורת הבטלות היחסית נפסק כי הוראות הנוהל הנוגעות לעניין יבוטלו באופן פרוספקטיבי בלבד ועל כן החלטות מוסד שניתנו עובר לפסק הדין יעמדו בתוקפן.

15. לשם שלמות התמונה העובדתית נציין כי לתובעת אושר תג"מ ברמה 6 גם לשנת 2011.

יריעת המחלוקת

16. הנה כי כן, השאלה הראשונה אליה יש להדרש היא אם תביעת התובעת לתגמול מחוסר פרנסה משנת 2006 התיישנה או אם יש לדחותה מחמת שיהוי. ככל  שהתשובה שלילית עולה שאלת זכאותה של התובעת לתגמול רטרואקטיבי ממועד הגשת הבקשה בשנת 2006 ועד לחודש 9/2008, הוא המועד שהוכר על ידי הנתבע. ולחלופין, ממועד ההכרה בנכות הנפשית ועד לחודש 9/2008.